אלוף משנה צביקה לופט

אלוף משנה צביקה לופט

ט"ז בסיוון תשכ"ד כ"ח בתמוז התשס"ו 19640527 20060724 כן

אלוף משנה צביקה לופט

בנם של תלמה ואלי, שנקרא על שם סבו, צבי לופט, ממקימי חברת הביטוח "הסנה". אח לאורי, פלג וחגי. נולד ביום ט"ז בסיוון תשכ"ד (27.5.1964) בקיבוץ ראש הנקרה שבגליל המערבי, על גבול הלבנון, ושם גדל והתחנך. "צביקה'לה – נמשים, תלתלים ואף חצוף, הוא בראש ובראשונה בן שלנו, בן ראש הנקרה," כך תיארו אותו יזהר ורבקה, חברי הקיבוץ, ואכן, עד יומו האחרון המשיך צביקה לראות בראש הנקרה את ביתו האמיתי, אף שאת רוב חייו הבוגרים עשה הרחק ממנו.
צביקה היה הבן הבכור, וככזה הטעים את הוריו בכל טעמי ההורות. "כמה חיוניות ופעלתנות היו בך," הם משחזרים בגעגוע, "הרי התחלת לרוץ לפני שהלכת, כשאתה מתנדנד מצד לצד כברווזון קטן. הכול חדש, ראשוני, מפתיע, מענג ומלהיב כל כך." את לימודיו החל צביקה בבית הספר היסודי, וסיימם בבית הספר העל יסודי האזורי "סולם צור" שבגשר הזיו. מגיל צעיר נדבק בקדחת הכדורסל, ותמיד מצא מסגרת שבה יוכל להמשיך ולשחק. בתום לימודיו, יצא לשנת שירות והדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן חולון מאוחד. במהלך אותה שנה הכיר את ארנה, אהובת ליבו, לימים אשתו ואם שלוש בנותיו.
עם גיוסו, ב-30.10.1983, הופנה צביקה לקורס טיס של חיל האוויר, וסיימו בשנת 1986 במגמת מסוקי קרב. הוא הוצב בטייסת "מגע הקסם" שבבסיס "רמון", כשזו עדיין הפעילה מסוקי "להטוט" ("דיפנדר"). לאחר נישואיו לארנה, בשנת 1989, נבחר לצוות ההקמה של טייסת מסוקי ה"פתן" ("אפאצ'י") הראשונה – טייסת "הצרעה". בהמשך, הדריך כשנה בבית הספר לטיסה שבחצרים. בשנת 1994 חזר לטייסת, כסגן מפקד טייסת בצוות ההקמה של טייסת ה"פתן" השנייה, ובכך הותיר חותמו על שתי טייסות מסוקי קרב. שנתיים מאוחר יותר יצא ללימודים באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, וסיימם עם תואר ראשון בניהול משאבי אנוש.
בשנים 2000-1998 היה צביקה מפקד טייסת תעופה, ובסיום תפקידו זה, בראשית ימי האינתיפאדה השנייה, שימש במשך שנתיים מפקד טייסת "הצרעה). בתקופה זו עבד ימים כלילות ובקושי ראה את משפחתו בשנת 2002, נשלח עם משפחתו לשליחות בווירג'יניה, ארצות הברית. בשובם ארצה, קבעו את ביתם בכפר חגלה שבעמק חפר. בשנת 2004 השלים צביקה את לימודיו לתואר השני, ומונה לרע"ן (ראש ענף) תכנון ובקרה במחלקת תוא"ר (תכנון וארגון) במטה חיל האוויר.
צביקה, מספרת ארנה, לא תכנן מראש לעשות קריירה בחיל האוויר, ובכל פעם החליט לחתום קבע לעוד כמה שנים – "אחותי הייתה תמיד אומרת שמאז שהיא מכירה אותו, הוא עוד שנתיים משתחרר…" היא מחייכת. מספרים על צביקה שהיה טייס מעולה שחוויית הטיסה עימו הייתה בלתי נשכחת, ושכמפקד הצטיין במקצועיות וביחסי אנוש נדירים. "צביקה היה מההבטחות הגדולות בחיל האוויר ומהטייסים המוכשרים," נאמר עליו. "?'חיה אווירית' מן המעלה העליונה," כתב תת-אלוף אמיר אשל, "תחושת הביטחון שהקנית ביכולותיך וביכולת הטייסת הביאו אותנו להטיל על מערך ה'פתן' משימות מבצעיות מסובכות וחדשניות שאין כדוגמתן בכל העולם." צביקה גילה בקיאות מדהימה במסוק ה"אפאצ'י"; כל תיקון תקלה וכל תפעול היו מבוצעים אוטומטית, ובאופן מושלם. כמפקד, טיפל במסירות בחיילים שהיו זקוקים לו, והיה מעורב אישית בעזרה לחיילים נזקקים. "העיניים שלך, בבואה לנפשך ולליבך, היו זכ?ו?ת כבדולח, נטולות מסננים, מגנט מהפנט אל תוכך. מעיניך ניבטו הרגישות לאנשיך, חיבוטי הנפש, הערכים, השמחה והעצב," כתב אחד מחבריו.
מרכיב נכבד בסוד קסמו של צביקה היה ההומור – ציני, שנון ועוקצני. טל זהרני: "הייתה לו למשל שאלה סטנדרטית, 'אתה יודע מה אני אוהב אצלך?', ואתה מיד שמח שיש משהו שצביקה אוהב אצלך וכמובן מתעניין, והתשובה של צביקה הייתה 'שום דבר…'?" חדוות עשייה והערכים שינק בבית הוריו – החינוך, היושר, הצניעות, אהבת הארץ ואהבת האדם – הם שהדריכו את כל בחירותיו והתנהלותו של צביקה, ויכולתו ליצור קשר מיידי וחם עם כל אדם, יהיו תפקידו ודרגתו אשר יהיו, הקנתה לו חברי אמת רבים. "כל כך אופיינית לך הצניעות, לראות מתוך ההימנעות מלהיראות! היית חבר אמיתי. חבר לכל כך הרבה אנשים, ממקום של צניעות, בגובה העיניים, בלי שמץ התנשאות," כך סגן-אלוף ניר ניו נון. צביקה היה אבא אוהב, עוטף ומסור ללא גבול לבנותיו איה, מיקה ויולי, ולאשתו ארנה – חבר, ידיד נפש ואהוב. "נזכרתי שאמרת לי שהכי טוב זה בנות," המשיך ניר, "כי הן לא יהיו קרביות ולא תצטרך לדאוג להן. מי חשב אז שאתה זה שצריך לדאוג לו?"
באפריל 2002 כתב אברהם בר-שי, אביה של ארנה: "צביקה. אני מסתכל בעינו הענווה / האביר. הגבר. אב נכדותיי. / שתקן, אינו מדבר דבר / בעל בתי, בן לי נבחר / אביר בסרבל חקי / רוכב בשחקים / רוכב על צרעה / עקיצתה קשה. // בשקט מנהל מלחמה / הוא עושה ולא מרצה, / בנפש שלמה ללא שנאה. / אני רואה אותו חוזר / מן העננים, מן השמים / רגליו על הקרקע. / יציבות, יציבות לנפשו / מוצא בחיבוק אשתו / בנשיקות בנותיו. / עיניו עלינו מביטות / עצבות מרחיקות… שקוע בהרהוריו / יודע רז, ראה סוד."
צביקה חי חיים מלאים וטובים; האופק היה פתוח, השמים גבוהים ועוד תכניות רבות לפניו. קידומו לדרגת אלוף-משנה עמד בפתח, ועמו מעבר לתפקיד חדש – רמ"ח מל"ם (ראש מחלקת מודיעין לפני משימה). "היית מפקד אינטואיטיבי בעל הבחנה בין עיקר לטפל והתנהלת בתנועה," כתב תת-אלוף אמיר אשל. "התרשמתי כיצד העפלת לפסגות עבודת המטה תוך הפגנת מצוינות נטולת פוזות חיצוניות ושוב, הערכת האנשים הרקיעה שחקים."
לטיסה שבה מצא את מותו, לא היה צביקה אמור לעלות. ימים ספורים קודם לכן התנגשו והתרסקו שני מסוקי "אפאצ'י" של טייסת "מגע הקסם" שהמתינו לאישור כניסה לתקיפה בלבנון; רב-סרן רן יהושע-כוכבא נהרג, ועוד שלושה אנשי צוות נפצעו, ובהם חברו הטוב של צביקה. טייסת "הצרעה", הטייסת של צביקה, נזקקה לתגבור, וצביקה לא היסס, והתנדב לעלות על המסוק כדי לסייע לכוחות קרקע שניהלו קרב יבשתי קשה בלבנון. "הוא התנדב לכך בהנאה מרובה. טייסים הם כמו ילדים שנתנו להם צעצוע" אומרת ארנה בחיוך עצוב. "ערב לפני התאונה, היה לו ויכוח עם תת אלוף אמיר אשל, אם הוא צריך ללכת לטוס או לא. לצערי, הוא לא הקשיב לאמיר."
צביקה אמור היה להתחיל את תפקידו כרמ"ח מל"מ ימים ספורים אחרי מותו, להשתחרר מצה"ל בתוך כשנה, אך מלחמת לבנון השנייה שמה קץ לכול. ביום כ"ח בתמוז התשס"ו (24.7.2006), במהלך פעילות מבצעית בגבול הצפון, התרסק בשל תקלה טכנית מסוק ה"שרף" ("אפאצ'י-לונגבאו") שהטיס צביקה, והוא נהרג. עמו נהרג סרן תם פרקש, הטייס שלצדו. "יש לנו את ההקלטה של חמש הדקות האחרונות במסוק," אומרת ארנה, "שומעים שהוא ותם במצב רוח טוב, לא היה להם מושג שיש תקלה. הנחמה היחידה שלי היא שהוא לא סבל ולא דאג, כי הם נהרגו מיד. אני יודעת שהוא חי מאושר ומת מאושר."
צביקה, בן ארבעים ושתיים בנפלו, הובא למנוחות בבית העלמין שבמושב חגלה. הותיר רעיה, שלוש בנות – איה בת החמש-עשרה, מיקה בת השתים-עשרה ויולי בת השבע, הורים ושלושה אחים. על מצבתו נחקקו המילים: "אהובי וחברי הטוב בעולם, אב נפלא / בן ואח שלנו. אוהבים מחבקים ומנשקים". לאחר נפילתו הועלה לדרגת אלוף-משנה.
"צביקה היה בראש ובראשונה – אדם," ספדו לו אוהביו. "אנושי מאוד, ומבין את זולתו. הוא היה עוקצני, שופע שמחת חיים, בדיחות והומור, והשרה תמיד אווירה נינוחה ונעימה בכל מקום שפעל בו. הוא היה מאושר בכל תחום בחייו. אנשים האמינו בו, ביושרו ובטוהר כוונותיו. 'וכל האהבות של חבריו ומשפחתו עטפוהו – ולא הצילוהו…' כתבה תלמה. … והגעגועים כבר צורבים, ומכים ללא רחם."
כתבה איה, בתו הבכורה: "כואב מבפנים ושורף בגרון. קשה לנשום. רק עכשיו מבינה שאיבדתי את היקר מכול. … רוצה רק עוד חיבוק אחד. רק עוד חיוך. רק עוד פעם אחת. רק עוד פעם אחת את העיניים. העיניים המדהימות הכחולות צוחקות." ומיקה, בתו האמצעית שואלת: "למה התהום הזאת הייתה חייבת להיפתח? איש לא יודע ואיש לא ידע, ומה שנשאר לי לומר זה – למה? כן. רק למה?"
באזכרת ה"שלושים" ספדה לצביקה עדית: "… נדמה לי שצביקה מת מאושר. הוא עזב אותנו בתוך עשייה, עשייה של הדבר שמילא את חייו במשך למעלה מעשרים שנה, עשייה שהייתה אהובה עליו כל כך. הוא יצא לטיסתו האחרונה מהבית שבחר, או כמו שארנה הציגה את זה – קודם את הגינה הוא בדק, ורק אחר כך קנה את הבית'. הוא יצא מהמיטה אותה חלק מגיל כל כך צעיר עם ארנה, חברתו, אהובתו, החצי השני שלו. הוא יצא לטיסתו האחרונה כשבבית ישנות בשלווה שלוש בנותיו המדהימות, יולי, מיקה ואיה, או בכינוין המוכר יותר: 'ההרמון של צביקה'. הוא הלך לטיסתו האחרונה מתוך אמונה בחיל, בדרך, בחבריו לדרך. הוא הלך בביטחון עצמי הקיים באותם אנשים שהילה בלתי נראית של אהבה עוטפת אותם. הוא היה אדם שלם ומאושר…"
רודי אזולאי, שהיה מאמן הכדורסל של צביקה בעת ששירת בבסיס "רמון", כתב: "צביקה הוא מסוג האנשים שאתה לא מבין כיצד כאלה נעלמים. כל רגע איתו היה תענוג גדול. דרך הכדורסל למדתי להכיר אדם שדואג לכלל תמיד. במהלך המשחקים צביקה ידע להרים את הקבוצה. הוא היה אהוב על כל השחקנים."
ב-4.9.2007 הוענק לצביקה "אות השירות הטיסתי הטוב" מטעם מפקד חיל האוויר, אלוף אליעזר שקדי. את התעודה קיבלו בשמו של צביקה הוריו, רעייתו ובנותיו. "אתם צריכים להיות מאוד גאים," אמר האלוף שקדי למשפחה, "לא אגזים אם אומר שלצביקה היו זכויות רבות בחיל האוויר. כל מי שפגש בו, גם אם לזמן קצר, יודע איזה אדם מיוחד הוא היה. קצין וג'נטלמן אמיתי, לוחם."
"הפקודים שלו אמרו לנו שאנחנו לא מבינים איזה ילד היה לנו," השיבה אמו, "אבל אנחנו כן מבינים. הלוואי שהוא היה כאן ויכולתם לתת לו את התעודה."
שלמץ (שלמה שרון), חברו הקרוב של צביקה, כתב למשפחה: "צביקה היה מרוצה מחייו. עשיתן אותו מאושר ואתן צריכות לשמוח על זה. ראיתי הרבה אנשים מבולבלים במיוחד סביב הגיל הזה. לא הוא. הוא היה מאושר…" שלמץ נפרד מצביקה בשיר שכתב: "בשמיכה הכחולה של הקיץ / קרעה יד ענקית בלתי נראית, / מתוך הירוק אספה פרח כחול, / ערסלה אותו ברכות והדביקה בשמים. / כשנביט שוב למעלה / נראה כחול של שמים / כחול של כנפיים / וכחול של עיניים. // הילד הזה תכול עיניים וחיוך / האבא הזה נשיקה וחיבוק / הבעל הזה אהוב ואוהב / אח וחבר, נשמה ולב // … / זוכרים ונזכור את החיוך הקורן / את חדות לשונך וקריצה בעיניך / לא נשכח את טעמו המופלא / של קפה א-לה צביקה. / מעל לראשך תכשיט כסף עגול / וכנפיים ששכנו על חזך / עברו להתגורר על גבך / נתגעגע, נתגעגע אליך…"
בערב זיכרון לצביקה שהתקיים במלאות שנה לנפילתו, ספד לו תת-אלוף אמיר אשל, ראש מטה חיל האוויר: "… היית לי רכז בחמישיית נבחרת החלומות לאי בודד. … ניחנת ביכולת לרקוח את התמהיל הנכון בין משימתיות לבין הבנה וחישת אנשיך, בין צורך לראות רחב ומערכתי והיכולת להתמקד בממד האישי האינטימי, בין הצורך להצליח ולהימנע מטעויות לבין הצורך לסלול דרך מוצקה אל העתיד. … ידעת לשמר רוח חתרנית ושובבה, סוג של אופוזיציה מרוסנת. … כמפקד של יחידה לוחמת, ידעת היטב מהי ליבת תפקידך. תמיד באוויר ובראש אנשיך. לוחם אמיץ הנענה לכל אתגר. … הקסם הזה שנגע בכולנו יישאר, ואתה איתנו ואינך."
לרגל יום השנה הראשון לנפילתו הוציאה משפחתו של צביקה ספרון הנושא את שמו, הטווה קווים לדמותו במילים, בשירים ובשלל תמונות. "במשך שנים, רציתי לקחת ממך דוגמה, ידעתי שכשאהיה כמוך – יהיה לי טוב," כתב חגי, אחיו; "צביקה היה תחושת ביטחוננו, שיווי המשקל בחיינו, מרכז במשפחותינו ומקור גאוותנו…" כתב אביעזר יערי,דודו; "לכולנו היית פנס מאיר בדרך, בסיס איתן, רגוע, מרגיע, מחובר כולך לאדמה," כתב שמעיה, ומסכם אייל מאור: "החיים פה יימשכו ואנחנו נחיה עם זכרו ולא את זכרו."
משפחתו של צביקה בחרה להנציחו במקום שבו בילה את רוב חייו הצעירים: מגרש הכדורסל שבראש הנקרה. אתר ההנצחה הוקם לצד המגרש, ומורכב מטיילת המשקיפה על הים וממתקני כושר לשירות הקהילה. "צביקה היה חולה ספורט ובייחוד כדורסל וזו הנצחה שמתאימה לו, יפה וצנועה," הסבירה ארנה. לזכרו של צביקה מעניקה אוניברסיטת חיפה את מלגת קרן "אמא", כחלק מפרויקט להנצחת חללי מלחמת לבנון השנייה. במסגרת הפרויקט "פורשים כנף" – אימוץ נשרים במרום הגליל, פרויקט המבטא את הקשר הייחודי שבין טייסת מסוקי ה"אפאצ'י" מיום הקמתה לבין הנשרים והעופות הדורסים, מתכננים להקים "מצפה נשרים" המנציח את זכרם של צביקה ושל תם.
ארנה, שלאחר נפילתו של צביקה מימשה את ייעודה כצורפת, עיצבה קמע מיוחד המכיל בתוכו אבן הנקראת "דמעת האפאצ'י" שמקורה באמריקה, ושלפי אמונת האינדיאנים טמונים בה כל הכאבים כולם. הקמע הוצג בתערוכת "קמע לתכשיט" – תכשיטים בהשראת קמעות מרחבי העולם שעיצבו בוגרי הסדנה לצורפות של יעל שקדי. כתבה ארנה: "אהובי וחברי הטוב בעולם, תמיד אחיה בהרגשה שזכיתי. אתה חסר לי בכול, תמיד תחסר בחיי, תמיד תחסר… אוהבת אותך לנצח, איש שלי!"

מתוך אתר יזכור של משרד הבטחון.

הנצחה_031

CONTACT US

We're not around right now. But you can send us an email and we'll get back to you, asap.

שולח

רהן – ראש הנקרה ד.נ גליל מערבי 2282500 טל: 04-9857111 פקס: 04-9857426

rahan - roshhanikra. western galilee 2282500 | tel: 972-4-9857111 | fax: 972-4-9857426

2017 AVAR - cloud app management ©

התחברות לאתר

Forgot your details?